<h1>ספר הבתים הלכ' תענית שער חמישי סי"ד</h1>
<h2>דף לא:</h2>
הנודר שיצום עשרה ימים באי זה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד והוצרך לצאת לדרך לענין מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים האלו בתחלת הנדר. לר"ם. מלשון הר"ם שמענו, שאם קבע תעניתו יום ידוע אינו לווה תעניתו ואין צריך לומר בתעניות צבור הקבועין. והראב"ד כתב [בין] שאמר [יום זה ובין שאמר] יום סתם לווה ופורע, אבל גזרת צבור אינו לווה ופורע, וטעם הדבר בתענית יחיד מפני שזה תלוי בדעתו. ודברי הר"ם נראין עיקר. יש מי שדקדק מלשון הר"ם, שאפי' ביום סתם אינו לווה תעניתו אלא מפני דבר מצוה או מפני אדם גדול. ויש מי שכתב שכן הדין אם מצטער הוא בתעניתו. ויש מי שכתב שאם היה מצטער בתעניתו ואמר יום זה אוכל ואינו צריך לפרוע הואיל ואינו יכול לצער עצמו. ונראין דבריו. יש מי שכתב שאפי' ביום סתם אם התפלל תפלת תענית שוב אינו לווה. ויראה לי שאפילו התפלל תפלת תענית לווה תעניתו ופורע. מי שהיה מתענה ושכח ואכל משלים תעניתו ומתפלל תפלת תענית, בד"א בשנדר יום זה אבל יום סתם אבד תעניתו אם אכל ושתה וחייב לצום יום אחר. ומה שאמרו לווה אדם תעניתו ופורע בשאר תעניות, אבל בתענית חלום אינו לווהו אלא חייב להתענות ביומו ואפילו בשבת אלא שנפרעין ממנו דין עונג שבת, ומה תקנתו יתענה גם כן למחר באחד בשבת.
